חניון מסודר של קק"ל הכולל שולחנות קק"ל ברזי מים, אפשרות לעשות על האש.
החניון ממוקם דרומית לנחל גרר ליד הגשר על כביש 232.
מהחניון מתחיל מסלול המתאים גם למכוניות פרטיות הנקרא "דרך מתקני המים" העוברת ליד מצוקי נחל גרר בורות, גבים, ובארות מים מתקופות שונות. בחורף המקום מכוסה במרבדי כלניות מדהימים.
נחל גרר, הוא נחל אכזב, אך בנגב הצחיח גם הוא היווה מקור מים בעל חשיבות רבה. כושר ההמצאה המגוון של בני האדם, שאפשר להם לגור ולחנות בסביבתו, הוא אחד ממוקדי העניין בחורשה יפה זו.
הם בנו גבי מים כדי לאגם את מי השיטפונות, בורות פעמוניים אספו את מימי הגשם, בורות אחרים ניקזו את המים מהחצרות והגגות, בארות נחצבו כדי להגיע אל מי התהום בעומק ובתוואי הנחל נעשה שימוש להנחת קווי מים.
נחל גרר הוא נחל מצוקי יפה, הזורם מערבה מדרום השפלה אל נחל הבשור,בו ובחורשת רעים הסמוכה נמצא את מקבץ המתקנים המשולטים בידי הקק"ל, אשר סללה אליו דרך כורכר יפה ולבנה העושה את רוב דרכה בחורשות המוצלות. בעונות האביב והחורף נצבעת החורשה באדום הזוהר של הכלניות הצומחות בה בשפע כשהשילוב ביניהן עם נוף המצוקים וצמחיית הנחל הופכים את המקום לפנינת חמד אמיתית.
הדרך הקצרה והנוחה מלה מדווש אליה מאפשרת למשפחות ולרוכבים חובבים להגיע אליה בנוחות.
בתוך השדות המעובדים בצדו הדרומי מערבי של קיבוץ בארי שוכן מקבץ גדול של תלוליות עפר גדולות ורבועות בצורת האות ח'. התלוליות ישנות ומכוסות צמחיה, עצים ואפילו פסלים סביבתיים.
המתחם הזה, שיושב בשלוה ובטבעיות בנוף זכה לשם מוטעה, למעשה כמאה ושבעים התלוליות האלו הן זכר לקרב חשוב שלא התרחש. הן הוקמו על ידי הבריטים כדי לשמש מחסני תחמושת לפצצות מטוסים, במקביל הוקם שדה תעופה בעזה ונסלל כביש עשוי בטון כדי לקשר ביניהם.
הצבא הבריטי ציפה למתקפה על ארץ ישראל מהצבאות הגרמניים בפיקודו של רומל שהגיעו כבר עד על עלמיין בפאתי מצרים. אך חדשות טובות שהגיעו עצרו את התכונה, רומל הובס. מכאן והלאה הוא יידחק וייסוג אחורה מפני צבאות הברית ואילו הישוב היהודי, הגיע זמנו לנשום לרווחה. גם הנגב חזר לשלוותו.
בשדות נותרו ה"ביצורים" וכביש הבטון, שגם אם התבלה ונחרץ, אפשר עדיין לנסוע בו ממכרות הגופרית עד הגשר מעל נחל סחף.
מעבר לכביש הבטון מכרות רדודים, שהזמן עשה בהם את שלו – גשמים, שמש זרימת מים והצמחייה שחזרה לשגשג בהם, הקנו להם מראה הדומה לואדיות האופייניים לשטח במקום.
הם נכרו עוד לפני מלחמת העולם השנייה בידי הבריטים לאחר שאחד מקציניהם, חוקר קרקעות במקצועו, הבחין במרבצי גופרית שהכילו, לפי ההערכה- כמיליון טונות!
במשך הכרייה נוכחו הבריטים שמרבצי הגופרית דלים בהרבה מהמצופה ונטשו את המפעל.
במהלך מלחמת העולם השנייה היה חשש כי הצבאות הגרמניים, בפיקודו של רומל, יכבשו את מצרים ואחריה את ארץ ישראל. הצבא הבריטי, ששלט אז בשטחים אלו, נערך לקבל את פני הרעה.
במסגרת זו הוכשר שדה התעופה של עזה והוקם מתחם תחמושת גדול ממדים באזור שממערב לקיבוץ בארי. נבנו בו למעלה ממאה ושבעים מחסנים לאחסון פצצות מטוסים, אליהם הוביל כביש בטון שנסלל כדי לחבר ביניהם לבין שדה התעופה.
רומל, נבלם כידוע בשערי מצרים, והשרידים הרבים למתחם התחמושת לצד כביש הבטון, שאורכו כעשרה ק"מ, מהווים עדות לפרשיה היסטורית זו.
נקודת הטריג (טריאנגולציה) – נקודת גובה שנמדדה וסומנה בשטח. העיקרון המנחה ביצירת נקודת טריג, הוא שמכל נקודת טריג אפשר לראות לפחות שתי נקודות טריג נוספות, כך שמודדים יכולים לקבל את מיקומם המדויק במדידת מרחקם לשלוש הנקודות.
בירכתי יער בארי אפשר לראות מטע צמחי קקטוס גדולים ואקזוטיים בעלי עמודה פריחה בגובה שניים עד שלושה מטרים. אלו הן האגבות, ומקומן הטבעי ודאי אינו במרחבי הנגב. מיקומן בו מעיד על אחד מניסיונות היזמות היצירתיים באזור.
בסוף שנות הארבעים נהגה הרעיון לשתול אגבות בנגב. הרעיון היה פשוט ומבריק. האגבות כבר התאימו עצמן לתנאי יובש, וכשיצמחו אפשר יהיה לייצר מסיביהן חבלים ובכך לפתח ענף חקלאי תעשייתי חדש.
שיחי הענק אכן נקלטו יפה ואף מכונת ענק לעיבוד חבלים נרכשה לצורכי התעשייה החדשה, אך המצאת הסיבים המלאכותיים שמה קץ לתעשייה שלא נולדה.
את מכונת הענק אפשר לראות עד היום בחוות הקק"ל בגילת.
אחד מהקיבוצים הגדולים והמשגשגים במערב הנגב, הדוגל עדיין בקיבוציותו הבלתי מופרטת.
הענף העיקרי דפוס בארי.
עסק התיירות העיקרי של הקיבוץ הוא מרכז האופניים לה-מדווש הנמצא בכניסה לקיבוץ המספק טיולי אופניים מודרכים ואופניים למכירה ולהשכרה.
הוא איננו נמנה על המכתשים הידועים בארץ, גודלו אינו כגודלם, והגדרתו הרשמית היא שמורת ביתרונות בארי. כך או כך, בעונת החורף והאביב, מדובר באחד מאתרי הטיול הרגליים היפים באזור.
נוף מרהיב נשקף בכניסתך אל המכתש מגבעה הצופה למרחקים אולם התענוג האמיתי הוא להימצא בתוכו, שקוע בחגיגת צבע וטבע, בעלת עושר רב של חי וצומח, ליהנות מנופו המיוחד, נוף מניפת נחלים שנוצרה מהתחתרות נחל סחף באדמת הלס והכורכר. לא קשה לשכוח פה, לפחות לזמן מה, את תלאות העולם המודרני והמתועש.
השבילים בשמורה נועדו לטיול רגלי בלבד.
יד אנז"ק קורפוס אנז"ק ידוע יותר באוסטרליה מאשר בישראל. מדי שנה מציינים בה את מורשת הקרב והגבורה שלו. אנדרטה בצורת האות האנגלית A צופה אל שדות, בהם נערכו הקרבות המרים שהקורפוס נטל בהם חלק מרכזי, במאבק לכיבוש העיר עזה. חיל המשלוח שהוקם על ידי בנות הברית והגיע ממצרים וסיני במטרה להדוף את הצבא התורכי, כלל […]
יער אורנים גדול ומצל שנטעה הקק"ל, בוסתן עצי פרי, חניון מוסדר, מגרש משחקים, אנדרטה לזכר הפרהוד בעירק, שולחנות פיקניק, שרותים, מים ונופו השלו של המקום, הופכים את נאחביר לאחד מאתרי הביקור המועדפים בסביבה.
סיפור הקמת נאחביר לוקח אותנו אל ימי הכרעה, לפני קום המדינה, אל שנת 1946 כאשר קולות עמל קדחתני הפרו את קדושת יום הכיפור בקיבוץ הדתי בארות יצחק. למרות היות יום זה הקדוש בשנה סובבו המתפללים העטויים טליתות לבנות, סביב החלוצים, והרגשת חג בליבם. בחצות הלילה,במוצאי יום זה, תצא מכאן שיירת מכוניות קטנה שתשנה את פני ההיסטוריה. הנגב, שחשש גדול קיים שלא יכנס למפת החלוקה ולא ייועד למדינה היהודית, יתעורר עם בבוקר הבא כשאחד עשר ישובים חדשים נטועים בו. בכך תהפוך הנוכחות היהודית בדרום הארץ לעובדה שאי אפשר להתעלם ממנה.
נאחביר, הממוקם בראש גבעה במערב הנגב, הוא יעד השיירה היוצאת מבארות יצחק. עם לילה ייבנה בו מבנה ראשון וגג בראשו, וכך, על פי החוקים המנדטוריים, יוגדר הישוב כבר קיימא. הקיבוץ נבנה בדיוק באותה מתכונת כמו עשרת הישובים האחרים. מבנה בטחון, בעל מרפסת עגולה, מגדל מים המתנשא לגובה רב ומחנה אוהלים סביב.
השנים הראשונות עמדו בסימן מלחמת השחרור. ישובים אחרים מאחת עשרה הנקודות, עמדו גם הם בזעף המלחמה, היו שהשתתפו בקרבות עזים ומבניהם נחרבו כמעט כליל. רק על מיעוטם, פסחה המלחמה. הישוב בנאחביר, גם אם לא עמד במרכז הקרבות, סבל מהקרבה לעזה. נקבי הכדורים בבית הבטחון ובמגדל המים,ניכרים בברור עד עצם היום הזה.
בתום הקרבות התחדדה בעיית המיקום מבחינה חקלאית. מאחר שאדמת המקום מחורצת ודיות וקשה לעיבוד. ( ומכאן שמו- ביטוי ערבי המתאר את הערוצים הרבים שחורץ הגשם באדמת הלס). כשלוש שנים לאחר הקמתו, כאשר רוב יישובי אחת עשרה הנקודות שיפרו את מיקומם, עברו גם תושבי נחביר כשלושה קילומטר מזרחה וקיבלו את שמם החדש: קיבוץ בארי.
